נדחתה בקשה לביטול החלטת ראש ההוצל"פ עקב טענות לפגמים שנפלו בה

           בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כבוד השופטת י' שטופמן) מיום 12.7.2007, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטות ראש ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו מימים 11.11.2002, 15.10.2006 ו - 16.10.2006 בתיק הוצאה לפועל שמספרו 01-49130-87-4. בגדרן של החלטות אלו נדחתה טענת "פרעתי" שהעלה המבקש.

           להלן בתמצית העובדות הצריכות לעניין, כפי שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש הינו מי אשר פלש בתחילת שנות השמונים לבניין מגורים ביפו, אשר בבעלות המשיבה. ביום 10.3.1985 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, לפיו  המבקש ישלם למשיבה דמי שימוש מוסכמים לתקופה שתחילתה ביום 1.1.1981 וסיומה ביום 31.3.1982 ודמי שימוש ראויים בגין התקופה שתחילתה ביום 1.4.1982 וסיומה ביום 31.8.1985. עוד נקבע כי בהתייחס לתקופה שתחילתה ביום 1.4.1984 וסיומה ביום 31.3.1987, ייכרת בין הצדדים הסכם שכירות בתנאים המקובלים אצל המשיבה, זאת לא יאוחר מיום 31.5.1985. לבסוף, נקבע כי המשיבה תבדוק את טענות המבקש לעניין שיפוצו את הדירה וכי עלות השיפוץ תנוכה מסך החובות בהן חב המבקש למשיבה.

בשנת 1997, הגישה המשיבה את פסק הדין לביצוע וביקשה את סילוק ידו של המבקש מן הדירה. המבקש מצידו העלה טענת "פרעתי".

           בהחלטתה מיום 16.8.1998, קבעה ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת א' עפרון) כי המשיבה לא מילאה אחר פסק הדין המוסכם, באשר לא ערכה חוזה שכירות לחתימת המבקש. עוד נקבע כי פסק הדין שותק לעניין התקופה שתחילתה אחרי יום ה - 31.3.1987. לאור האמור, הורתה כבוד הרשמת א' עפרון על ביטול צו הפינוי שהוצא כנגד המבקש. בנוסף, נקבע כי המשיבה תעריך את עלות השיפוצים שערך המבקש והצדדים ידונו במשותף בגובה סך התשלומים בהם חב המבקש למשיבה, תוך קיזוז עלות השיפוצים שערך המבקש בדירה וסכום התשלומים ששילם בעבר. בהתאם להחלטה זו, הוגשה ביום 8.9.1999 חוות דעת השמאי מר מיכאל בן דוד, אשר מונה בהסכמת הצדדים לשם הערכת עלות השיפוצים שביצע המבקש בדירה.

           אחר דברים אלו, הורתה ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת כ' לוי) על סגירת התיק בנימוק כי לא ניתן לאכוף את פסק הדין.

           על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (ע"א 2432/00), בו הורה בית המשפט (כבוד השופטת ר' לבהר - שרון) על החזרת התיק לידי ראש ההוצאה לפועל, לצורך השלמת החלטתה מיום 16.8.1998 תוך בחינת חוות דעת השמאי המוסכם.

           ביום 11.11.2002, דחתה ראש ההוצאה לפועל את טענת ה"פרעתי" שהעלה המבקש. עוד קיבלה ראש ההוצאה לפועל את תחשיב המשיבה לעניין שיעור דמי השימוש שעל המבקש היה לשלם למשיבה. לבסוף, קבעה ראש ההוצאה לפועל כי בחישוב עלות השיפוצים שערך המבקש בדירה יש להתחשב אך בשיפוצים שנעשו באופן סביר. זאת באשר אין המבקש דייר מוגן, אלא מי אשר פלש לדירת המשיבה.

           בעקבות החלטה זו , הגיש המבקש שתי בקשות לראש ההוצאה לפועל:

           הראשונה, בקשה מיום 4.12.2002 לביטול החלטה ולעיון מחדש בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.11.2002. זאת אחר שטען כי ההחלטה ניתנה מבלי שניתנה לו שהות מספקת להגיב לתחשיב המשיבה. השנייה , בקשה מיום 18.2.2003 לביטול סעיפים בהחלטה שנתקבלו במעמד צד אחד. זאת אחר שטען כי ראש ההוצאה לפועל הוטעתה על ידי תחשיב המשיבה לחשוב כי סכום דמי השכירות שסוכמו בהסכם הפשרה ננקב בשקלים חדשים, בעוד שבפועל הועמד הוא על שקלים ישנים. כן טען המבקש כי טעתה ראש ההוצאה לפועל כאשר, בניגוד להוראת בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו,  נמנעה מלפסוק את הוצאות ערעור המבקש בע"א 2432/00.

           לא זאת אף זאת, ביום 15.4.2003 הגיש המבקש ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.11.2002 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (ע"א 1788/03).

           ביום 29.9.2003, דחתה ראש ההוצאה לפועל את בקשות המבקש מן הטעם שאחר שהוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, מנועה היא מליתן כל החלטה אופרטיבית בתיק.

           ביום 3.11.2004 דחה רשם בית המשפט המחוזי (כבוד הרשם (כתוארו אז) א' שילה ) את בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ע"א 1788/03, בהעדר כל נימוק ראוי לאיחור בהגשתו. ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו נדחה אף הוא ביום 3.7.2005. משכך, ביום 26.6.2006 נדחה ערעורו של המבקש בע"א 1788/03.

           אחר דחיית ערעורו, הגיש המבקש שתי בקשות נוספות לראש ההוצאה לפועל. הראשונה, בקשה מיום 5.10.2006, לעיון מחדש בבקשה לביטול החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.11.2002. זאת בהסתמכו על סמכות ראש ההוצאה לפועל לתקן פגמים בהליך מכוח תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם -  1979 (להלן: התקנות). השנייה, בקשה מיום 15.10.2006, שעניינה בקשה לעיון מחדש בבקשה להקצבת הוצאות ע"א 2432/00 ותיקון טעות קולמוס בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.11.2002. במסגרת בקשה זו שב המבקש על טענותיו, לפיהן כבוד ראש ההוצאה לפועל הוטעתה על ידי המשיבה ביחס לגובה דמי השימוש אשר נקבעו בהסכם הפשרה. כן טען המבקש כי היה על ראש ההוצאה לפועל לפסוק את הוצאותיו, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בע"א 2432/00.

           בתאריך 15.10.2006 הורתה כבוד הרשמת כ' לוי על העברת הבקשות לידי כבוד הרשמת א' עפרון, אשר נתנה את ההחלטה.

           בתאריך 16.10.2006, דחתה ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת כ' לוי) את הבקשות, בקובעה כי כבוד הרשמת א' עפרון אינה מטפלת יותר בתיקי הוצאה לפועל, וכי היא אינה מהווה ערכאת ערעור על החלטות כבוד הרשמת עפרון.

           על שלוש החלטות ראש ההוצאה לפועל (מהימים 11.11.2002, 15.10.2006 ו -16.10.2006) הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (ע"א 3404/06), הוא הערעור נשוא הבקשה שלפניי.

           ביום 12.7.2007 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן) את הערעור מחמת קיומו של השתק עילה שקם עם דחיית ע"א 1788/03 שהגיש המבקש. אף לגופו של עניין, קבע בית המשפט המחוזי כי אין טענותיו של המבקש מקימות עילה להתערבות ערכאת הערעור. עם זאת, הורה בית המשפט על החזרת התיק לידי ראש ההוצאה לפועל על מנת שתבחן את הצורך לעשות שימוש בסמכותה מכוח תקנה 126א לתקנות; זאת בהתייחס לשתי סוגיות: הראשונה, מהו שיעור הסכום הנכון הנקוב בפסק הדין המוסכם (האם נקוב הוא בשקלים חדשים או ישנים), סוגיה אשר לא הוכרעה בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 11.11.2002 באשר לא הועלתה כסוגיה במחלוקת בין הצדדים. השניה, טענת המבקש לפיה לא נפסקו הוצאותיו על פי החלטת בית המשפט המחוזי בע"א 2432/00; זאת באשר לא ניתן לבחון האם המדובר בסוגיה מהותית אשר נבחנה והוכרעה בערעוריו של המבקש, לאור עומס ההליכים וריבוי הבקשות בתיק ההוצאה לפועל.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

           להשלמת התמונה אציין, כי מתגובת המשיבה עולה כי תיק ההוצאה לפועל הנדון ממשיך להתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב - יפו. בנוסף, מאמציה של המשיבה לכרות עם המבקש חוזה שכירות בנכס (בהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 1.7.2007) עלו בתוהו עקב סירוב המבקש לשתף פעולה עימה.